השבוע סיפר לי בני בן השבע בדיחה ששמע מחברו:
"ג'וק ויתוש רבו מי יותר מנומס. הג'וק אומר שבכל פעם שהוא נכנס לתוך בית, הבנות צורחות. היתוש אומר שבכל פעם שהוא נכנס לבית, מוחאים לו כפיים, ולכן הוא המנומס ביותר".
באמת בדיחה חמודה, ובעיקר כשילד מספר אותה. אבל היא מרגיזה ואף מקוממת. "הבנות צורחות". באופן אגבי וסמוי הבדיחה הזו קובעת סטראוטיפים מגדריים ומחזקת אותם: בנות הן פחדניות, בנות הן לא רציונליות שהרי בסך הכול מדובר בפחד ממקק בלתי מזיק, בנות הן היסטריות.
אתם יכולים לטעון שאני כבדה. כולה בדיחה. אבל הבן שלי, הבת שלי וגם הילדים והילדות שלכם מקבלים מסרים כאלה כל הזמן, מקצתם אפילו מאיתנו, בלי משים. אפילו בתוך בדיחה. וכל מסר משפיע.
במבט אל העבר קל יותר לאתר את המקומות האלה, למשל ספר לימוד ישן שבו הבנים עושים עבודה פיזית בחוץ והבנות משחקות בבובות או עוזרות בבישול. ההבדלים המגדריים הוצגו בצורה ישירה הרבה יותר. בימינו, לשמחתי, יש עורכות מגדר בספרי הלימוד ויש מודעות רבה יותר, אבל המסרים הסמויים עדיין קיימים, ועימם קשה יותר להתמודד.
אפשר לשאול: "אז מה? אז יחשבו שבנות פוחדות יותר מבנים, למה לראות צל הרים כהרים?" אני טוענת שזה לא צל, קודם כול משום שיש פה הכללה, שנית משום שזו הכללה שגויה ושלישית – וחשוב מכול – משום שהסטראוטיפ שמוצג הוא שלילי במובהק. אין ספק שההתנהגות של הבנות בבדיחה הזו אינה מוצגת כחיובית, גם אם התנהגותן היא חלק שולי בבדיחה כמכלול. הבנות מוצגות בתור בלתי רציונליות, היסטריות, פחדניות מדבר של מה בכך, ובמילים אחרות טיפשות וקלות דעת. מסר כזה פוגע בראש ובראשונה בבנות – עוד אחד מהמסרים הסמויים שמפתחים בהן דימוי עצמי נמוך ותחושת חוסר ערך, ולזה יש השלכות ארוכות טווח. המסר כמובן מגיע גם לבנים, שמפתחים רגש עליונות כלפי נשים, וההשלכות על יחסם אליהן בעקבות זאת הן כבדות משקל. ומה בנוגע לאותם בנים הפוחדים ממקקים? גם להם המסר הזה מזיק, משום שאינו נותן לגיטימציה לרגשותיהם.
איך אפשר לנסות למנוע ממסרים כאלה לחלחל אם הם באים ממקורות כל כך עממיים ויום־יומיים כמו בדיחות או שיחות בין ילדים?
1. יש לאתר את התכנים האלו כשהם מונחים לפתחנו, ואין זה פשוט. הילדים מדברים איתנו – צריך לאתר שם מוקשים מגדריים; אנו קוראים להם ספר (אפילו קלסיקה) – גם שם אפשר למצוא שפע של סטראוטיפים מגדריים ואחרים; אנו צופים עימם בתוכן בעייתי, אפילו בפרסומת – לאתר ולא להתעלם.
2. לאחר שאיתרנו, צריך להעלות את התכנים למודעות של הילדים והילדות. אני חושבת ששאילת שאלות יכולה לסייע בכך יותר מהעברה ישירה של המסר, למשל: "האם דווקא בנות מפחדות מג'וקים?", "האם לדעתך זה נכון? ראית מקרה כזה? ראית מקרה שבן פחד מג'וק?", "מה אתה חושב שבנות מרגישות כשהן שומעות את הבדיחה הזו?" באופן זה אפשר להוביל את הילדים והילדות למחשבות על הכללה (סטראוטיפים).
3. אנחנו לא רוצים שהתוצאה תהיה נקודתית בלבד אלא שהילדים והילדות יעשו העברה של המסר המגדרי לשגרה שלהם, שגם הם "יקפצו" בכל פעם שייתקלו באמירות כאלה ולא ייתנו להן להוביל אותם. בעצם אנחנו רוצים לעודד חשיבה ביקורתית. אחרי שהעלינו את המודעות לסוגיה המגדרית, השיח עם הילדים והילדות פונה לכיוונים של צדק ואי־צדק, של הרגשות המתעוררים במי ששומע אמירות שכאלו (למשל עלבון) ושל ההשלכות לטווח הארוך. כמובן, השיחה צריכה להתנהל בגובה העיניים, בהתאם לגיל (אפשר בכל גיל) ולא בשפה אקדמית ופלצנית.
4. השיחה עומדת להסתיים, ואפשר לבדוק, פחות או יותר, אם הצלחנו במשימתנו: נבקש מהילד או הילדה לספר שוב את הבדיחה לאור השיחה, כלומר למצוא פתרון חלופי. הבן שלי, למשל, שינה קצת את המילים ביוזמתו כשסיפר את הבדיחה לאביו: את המשפט "הג'וק אומר שבכל פעם שהוא נכנס לתוך בית, הבנות צורחות" הוא שינה ל"הג'וק אומר שבכל פעם שהוא נכנס לתוך בית, הילדים והילדות צורחים".
זו רק ההתחלה. ארבעת השלבים האלו יכולים להיכנס לשגרת השיח עם בנינו ובנותינו. זה נשמע ארוך, אבל במציאות מדובר בעניין של שלוש דקות. בעיניי זה נדבך חשוב מאוד בחינוך והוא משתרע הרבה מעבר לתחום המגדרי. קודם כול הוא נכנס לסוגיות של אתניות, גזע, עדה וכל שוני אחר בין בני אדם, ולאחר מכן הוא משליך על חשיבה פוליטית, חברתית וכלכלית.
שיהיה בהצלחה!
אנא שתפו אותנו בתגובות (או באופן אישי בדוא"ל) על מצבים דומים שקרו לכם ואיך התמודדתם.
משולחן הכתיבה שלי
התחלתי במגדר אז אמשיך במגדר. בחודשים האחרונים אני עוסקת בעריכת ספר עיון בתחום החינוך המורכב ממאמרים של כמה מחברים. נדרשתי לשים לב באופן מיוחד לשפה המגדרית שבטקסט. זו סוגיה שממילא מעסיקה אותי בכל טקסט, ואני רואה זאת כחלק מתפקידי כעורכת. תחילה קיבלתי הנחיה לכתוב הכול בלשון נקבה, אולי כמעין ניגוד למה שנהוג. למשל, בתחום ההוראה התבקשתי לכתוב רק "מורות ותלמידות" ולא "מורים ותלמידים". אך שימוש בלשון נקבה בלבד יכול דווקא לגרום נזק במקרה הזה, כי הוא מקבע את התפיסה שמקצוע ההוראה הוא נשי. שימוש בלשון זכר בלבד, כפי שנהגו בעברית לאורך השנים, הוא אומנם הדרך התקנית, אבל יש בו משום הדרה של אוכלוסייה שלמה. הוספת לוכסן או נקודה (משותפ/ת, לומד.ת) לא מתאימה לדעתי לטקסט מורכב וארוך.
כדי שהספר ייכתב בנייטרליוּת מגדרית ככל האפשר, חשבתי על שני פתרונות סבירים. הראשון הוא כתיבה בזכר ובנקבה לסירוגין, למשל בפסקה אחת לכתוב על "מורות" ובפסקה הבאה על "מורים". פסלתי את האפשרות הזו כי היא מבלבלת והרגשתי שכך יהיה הטקסט מלא ב"התחשבנויות" בין המינים. בחרתי בפתרון השני – התייחסות לשני המינים בכל היקרות. דוגמה לכך היא שינוי המשפט "המורות האלו מתבקשות ללמד את התלמידים החזקים" ל"המורות והמורים מתבקשים ללמד את התלמידים והתלמידות החזקים". מחיר הפתרון הוא סרבול־מה, אך מתרגלים, והשוויון המגדרי כאן ברור. בכל זאת הפעלים והתארים נכתבים בזכר כפי שנהוג בעברית, אז גם השפה תקנית.
כאן, ביומן הרשת שלי, ייתכן ששמתם לב שאני כותבת לסירוגין בלשון זכר ונקבה.
מרשומותיי בפייסבוק
איך אומרים, שָבועות או שְבועות? ובכן, התשובה תלויה במשמעות. אם תרצו להגיד שבועות במשמעות של ריבוי של שבוע, אמרו־נא שָבועות SHAvu’ot ("המתנתי למכתב שלושה שָבועות"), אך אם תרצו להגיד ריבוי של שְבועה, אמרו שְבועות SHvu’ot (לא נשבעתי רק שבועה אחת, נשבעתי שלוש שְבועות!"). אם כן מה עושים עם חג השבועות? מאחר שמדובר בחג המציין את שבעת השבועות שחלפו מפסח, מדובר בריבוי של שבוע, ולכן אומרים שָבועות.
מה בנוגע למילות השיר היפה "יקירתי" של אסף אמדורסקי? "שלושה **שְבועות** שהתארכו עד למאוד..." – כתבו בתגובות: האם זו שגיאה או לא?
[למיטיבי הלשון: במקרים הללו אין הבדל בצורת הנסמך, כלומר אין התקצרות תנועה בגלל התרחקות הטעם.]
לכבוד שבועות אפשר לבחור שיר שהילדים אוהבים (למשל "סלינו על כתפינו", מילים: לוין קיפניס, לחן: ידידיה אדמון) ולעשות עליו שלל מניפולציות לשוניות, בהתאם לגיל הילד. יכול להתאים להורים שמחפשים פעילות ביתית ולמורים בכיתה. זו גם הזדמנות להכיר את שני הבתים הנוספים של השיר. רעיונות ודוגמאות:
1. לאסוף מבחר מילים מהשיר ולמצוא להן הפכים (הבשילו–הרקיבו, יפו–התכערו). אין אפשרויות רבות.
2. לאסוף מבחר מילים מהשיר ולמצוא להן נרדפות (דרך-שביל-כביש, שדה-פרדס-מקשה-כרם-מטע, זמרה-שיר).
3. לסמן את כל הפעלים בשיר (באנו, הבאנו, פנו, הך, חלל).
4. להמיר את כל הפעלים בשיר לגופים או לזמנים אחרים (הבשילו-בשל-תבשיל...).
5. לשנות את כל היחיד לרבים או את כל הרבים ליחיד (תוף-תופים,יבול-יבולים, עינב-ענבים).
6. לסמן את כל החרוזים בשיר (עטורים-ביכורים, גליל-חליל).
7. למצוא חרוזים נוספים למילים המופיעות בשיר. (יותר קשה לדעתי)
8. למצוא מילים שלא מבינים ולנסות למצוא את משמעותן (באמצעות ההקשר, השורש או מילון).
9. לחפש מידע על המשורר לוין קיפניס ואילו עוד שירים חיבר.
10. לשנות את המילים בשיר כך שייווצר שיר היתולי.
11. לצייר את התוכן על פי התיאורים.
12. להמחיז ולהסריט את ילדיכם שרים.
13. אוצר מילים חקלאי: להסביר מה גדל בכל שטח: שדה, גן, כרם, מקשה.
14. גאוגרפיה: לאתר את שמות האזורים המוזכרים בשיר ולמצוא אותם על המפה (נגב, ירדן, גליל וכו').
אבל הכי חשוב שהילדים ייהנו מהשיר עצמו, אז כל הפעילות צריכה להיות בכיף ועם התייחסות לרגשות שמתעוררים בילדים לשמע השיר.
חג שמח! שלכם,
עירית