אנתרופולוגיה

באחד מימי ראשית הקיץ נסעתי אחר הצוהריים עם בני ובתי למרפאת טיפת חלב בעיירה הסמוכה למושב שלנו. אני תמיד נהנית לקחת אותם למקומות אחרים, לצאת מהשגרה, ולכן אחרי החיסון ובכיו הלכנו לגן השעשועים הסמוך. זו הפעם השנייה שאנחנו שם, ובפעם הראשונה לא נרשמה פעילות חריגה. אבל הפעם התצפית על גן השעשועים הייתה מעניינת יותר. סיפור אמיתי.

17:00, גן שעשועים ציבורי עם מתקנים גבוהים בעיירה בשפלה. 6-5 אימהות יושבות על ספסלים בצל, במרחק 5 מטרים לפחות מהמתקנים, ולצידן עגלות תינוק. חם. כשמונה ילדים בני 5-3 מסתובבים לסירוגין באזור המתקנים וליד הספסלים. כמעט שאין קשר עין בין האימהות לילדיהן שבמתקנים.

ישבתי עם ילדיי לאכול ענבים, ולפתע החלו נשמעות צעקות במרחק לא רב מאיתנו. היה שם אדם שצעק בקולי קולות על איש במדים, ככל הנראה פקח עירייה, וכמה אנשים סביבם שניסו להרגיע את המהומה. הצועק החל לקלל את הפקח בקללות מדם ליבו. לידו עמד ילד כבן 8 וקרא לעברו בטון רגוע, כאילו הוא רגיל למצב: "אבא, די, די, תירגע", ושתי נשים ניסו לשכנעו לחדול. כך בילינו 5 דקות מהפיקניק שלנו, ואני לא מגזימה, זה פשוט לא נגמר (ילדיי היו עסוקים באכילת העינב שלהם ולכן לא הביטו לעבר המתקוטטים).

במהלך כל השהות שלנו שם התבוננתי באוכל שהילדים האחרים נשנשו: שלוקים, קרטיבים, סוכריות גומי. בפעם הקודמת היו גם חטיפים מלוחים. לא ראיתי פרי אחד (למעט הענבים שלנו), גם לא כריך. העטיפות של ה"מאכלים" הללו נזרקו הישר ל...קרקע.

כמו בכל מקום, חלק מהילדים הגיבו בשמחה כששוחחתי עימם, ואחרים היו חשדניים יותר. רוב הזמן הייתי המבוגר היחיד בשטח המתקנים.

ילד בן 3 וילדה בת 5 שיחקו יחד, אולי גם רבו, ולפתע אימו של הילד באה בריצה והחלה לצעוק על הילדה תוך שהיא פונה גם לאימה, "את מכסחת את הבן שלי, הילדה שלך מכסחת אותו, מה זה?!" וכדומה. הבן שלה לא בכה ונראה מהצד שלא עבר כל התעללות. היא פנתה אליו וצעקה, "אתה תרביץ בחזרה, אתה שומע אותי? אם מרביצים לך, אתה תרביץ בחזרה!" הילדון הרים את כתפיו כמסרב, והיא המשיכה בגערותיה.

אימה של הילדה המרביצה (לכאורה) ניגשה לאזור המתקנים וקראה לבתה. בינתיים בתה השנייה, בת 8 אולי, עמדה לידה וזרקה עטיפת קרטיב על הקרקע הרכה של הגן. האם ראתה וקראה לעברה, "שאני לא אראה אותך זורקת זבל פה!" מה עשתה הילדה? הרימה את העטיפה וזרקה אותה מעבר לגדר של הגן, בשדה פתוח. למותר לציין שהיה גם פח, אבל כנראה הפתרון של הילדה סיפק את האם.

אט אט החלו גברים לטפטף לגן. אלה היו אבותיהם של הילדים שכנראה סיימו את יום עבודתם. הם לא התיישבו על הספסלים, אלא ניגשו אל הילדים ובילו איתם את שארית אחר הצוהריים. כבר לא הייתי המבוגר היחיד באזור המתקנים, כי 4-3 אבות נוספים היו שם.

נתחו את החוויה הזו כראות עיניכם... לי היה מעניין, עצוב ומפתיע.

ולמה הדגשתי כמה מילים בסגול? ביוני השנה פרסמה האקדמיה ללשון כללים חדשים של הכתיב המלא, כלומר כתיב חסר ניקוד. הכללים בלבלו אותנו, עורכי הלשון, וקשה להתרגל לחלקם. רובם זורמים עם הכתיב הנהוג בעיתונות (למשל תוכנית ולא תכנית), אולי מיועדים למנוע שיבושי הגייה (למשל במקרה של למוחרת ולא למחרת) או מסייעים להבדיל בין מילים (למשל עוצמה ולא עצמה). אז הינה כאן ברשומה הבאתי כמה דוגמאות, ואסכם אותן: מעכשיו יש לכתוב (כשכותבים בלי ניקוד) –

צוהריים (ולא צהריים) – מסייע להגייה נכונה, שכן רבים אומרים בטעות tsaharayim.
כמו בעבר - בתי (=הבת שלי) – המילה "בת" הוצאה מן הכלל, אולי כדי להבדיל מ"ביתי" (=הבית שלי), אבל הכלל החדש הוא להוסיף יו"ד במקרים דומים, למשל אימהות-אימו-אימה (האם שלה), ליבו (הלב שלו), איתו-איתנו-וכו', עימו-עימם-וכו', לצידו.
אמיתי – נראה שהעיתונות הכתובה הוסיפה יו"ד, וכולם התרגלו לכך (במקום "אמתי", כי נגזר מהמילה "אמת").
עינב ולא ענב (עֵנָב) – מסייע להגייה נכונה, שכן נוהגים לומר בטעות *עָנָב.
הינה – וכך גם הינני, הינכם וכו'.