ילד שלי מוצלח

לפעמים אני מנסה להיכנס לראש של ילד – הילדים שלי, התלמידים שלי, ילדים של חברים או ילדים זרים – ומדמיינת לעצמי מה עובר עליו שם. הנה כמה דוגמאות:*

• בגדול – איך הם רואים אותנו, הילדים שלנו? איך הם מבינים אותנו?

• איך מרגישה ילדה קטנה שמחליטים כל כך הרבה בשבילה – מתי לאכול, מה לאכול, מה ללבוש, לאן הולכים, מה עושים אחר הצוהריים, את מי פוגשים, מתי מצחצחים שיניים, מתי הולכים לישון וכו' וכו' – והיא פשוט אינה מבינה מדוע?

• ילד עם בעיות קשב וריכוז או משהו דומה שהתנהגותו כמעט בלתי אפשרית לסביבה – איך הוא תופס את העולם? איך זה לחוות נזיפות אין־סופיות ואי־עמידה יום־יומית בציפיות?

• ילד שמבוגר נתן לו משימה, והוא ניסה לעשות את מה שהתבקש ממנו אבל לא הצליח "לקלוע" לכוונת המבוגר ואז זוכה לנזיפה: האם האשמה היא בילד או שבכלל המבוגר הוא שלא הסביר את עצמו כראוי או שהמשימה לא הייתה מותאמת לגיל הילד? האם הילד מרגיש שאכזב? מרגיש טיפש? מיואש מלנסות לעשות את מה שמבקשים ממנו? למה שנהיה מופתעים אם בפעם הבאה הוא יסרב לבצע משימה או שיתפרע, יתפרק, יעבור התפרצות זעם?

• איך מרגישים ילדים קטנים שהמבוגרים צוחקים מהדיבור החמוד שלהם, מהשגיאות היפיפיות? אולי זה מרגיז וגורם להם להרגיש כישלון?

• איך הם מרגישים כשמדברים לידם בשפה זרה כדי שלא יבינו?

• איך מרגיש ילד בגן עירייה או בבית הספר היסודי שצריך להתחרות על תשומת לב המורה עם עוד 30 ילדים וילדות?

• איך מרגישים אחים כשהם מתפקעים מצחוק יחדיו, שרים ומקשקשים אך הוריהם מזרזים אותם בגערות לסיים את הארוחה או ללבוש מעיל?

• איך מרגישה ילדה קטנה שמנסה ליישם משהו מסובך שלימדו אותה – להרכיב פאזל, לנעול נעליים, להתלבש – והמבוגר שנמצא לידה מפגין חוסר סבלנות כלפיה, מאיץ בה שכבר תסיים?

לעיתים מחשבות כאלה טורדות את שלוותי. לפעמים זה קורה לי בדיעבד ואז כואב לי על הילד, אך לפעמים זה קורה לי תוך כדי מעשה, ואז אני יכולה לשנות את תגובותיי לטובה. האם מחשבות כאלה פוקדות גם אתכם?

---

אני רוצה גם לשתף אתכם שלפני כמה שבועות הלך לעולמו משה נגבי, שבמקום לכתוב את כל תאריו ותפקידיו אני מרגישה שאפשר לכנותו "נביא מוכיח בשער", ישעיהו או ירמיהו שכזה. לפני שנה וחצי הכרתי את משה אישית בחדר ההמתנה לכימותרפיה בהדסה עין כרם וגיליתי שלא רק שהוא אדם חכם, מוסרי ומעורר השראה, הוא גם אדם טוב ונחמד מאין כמותו. הוא נהג לקרוא את הרשומות שלי כאן ולהגיב עליהן, כבוד ענק עבורי, כי מי אני, מה אני לעומתו ומה אצליח לחדש לו. אבל הוא היה כזה בן אדם. ראיתי בצער רב את סבלו אך ראיתי גם את אהבת משפחתו שהקיפה אותו וודאי ניחמה אותו ברגעים קשים. בשבילי אישית הוא גם היה אחד מעמודי התווך של תקופת המחלה, שלצערי הוא לא הצליח להתגבר עליה כמוני. הוא ימשיך להיות במחשבותיי בכל רשומה שאכתוב.

---

ולסיום, דוגמית מהרשומות (פוסטים) שאני מפרסמת דרך קבע בפייסבוק:

כמה חברות פנו אליי בשאלה: בסעיפים – האם יש לכתוב נקודה בסוף כל סעיף? ​באופן עקרוני, אם אין מדובר במשפט של ממש (כלומר, מכיל נושא ונשוא לפחות), לא צריך נקודה. אבל מסיבות אסתטיות עורכות לעתים בוחרות לשים נקודה בסוף כל סעיף או נקודה-פסיק (;) כך ששתי האפשרויות לגיטימיות. מה שחשוב הוא להיות עקביות לאורך כל הטקסט: אם בחרתן לכתוב נקודה בסופי סעיפים, עשו זאת בכל הסעיפים, לאורך כל הטקסט.

רומן היסטורי על משפחת המכבים. יש לי עותק ישן נושן של הספר הזה שהיה של סבתי. סבתא שושנה אהבה לקרוא מאז שהייתה ילדה בפולניה. כשראייתה דעכה, נהגתי לקרוא לה סיפורים בקול לפי בקשתה, בהמשכים, וזה האחרון שבהם. שתינו נהנינו, אני ממליצה בחום.

עירית

* החלטתי ללהמשיך לכתוב "הנה" ולא "הינה" כפי שהאקדמיה ללשון ממליצה בכללי הכתיב החדשים. קשה לי עם זה. את שאר ההמלצות אימצתי. ראו רשומה קודמת בנושא זה.

#הורות #חינוך #עריכתלשון #רשומותפייסבוק #שפה