שלוש אפשרויות, אין־ספור לבטים
- מניפת מילים
- May 26, 2018
- 4 min read
לבננו מלאו חמש שנים, בספטמבר יתחיל ללכת לגן חובה, ואני מתחילה להטות אוזן (בחרדה) לדיבורים במושב על בית הספר. זה לא פשוט, ואני מניחה שאני לא היחידה שנכנסת למנהרה הזו שדשים בה הרבה בלימודי החינוך באוניברסיטאות. אתם אולי חושבים: היא גרה במושב, בוודאי יש בית ספר אחד, הכול סלול, מה הבעיה? אבל לא. לא רק שלא הכול סלול (אין כאן כמעט מדרכות במושב! אבל זה עניין אחר), אלא יש לנו לפחות שלוש אפשרויות. במרחק שלוש דקות הליכה, כמעט מעבר לכביש, שוכן בית הספר הממלכתי של המועצה שלנו; בכיוון השני, במרחק שבע דקות הליכה, שוכן בית הספר האנתרופוסופי; ובמושב סמוך שוכן בית ספר דו־לשוני, ערבי–עברי. ההתלבטות שלי, שלנו, היא בכמה רמות – אידאולוגית-ערכית, לימודית, חינוכית, רגשית, כלכלית, קהילתית.
מדוע נקודת הפתיחה שלנו אינה בהכרח בית הספר הממלכתי הקרוב לביתנו? קודם כול שמועות מהורים אחרים. אבל השאלה אינה נוגעת רק לבית ספר ממלכתי ספציפי אלא לבתי ספר ממלכתיים בכלל.
1. מה קורה לילד שהוא מעל הממוצע או למטה מהממוצע – לימודית, חברתית, רגשית?בבית הספר הממלכתי, לאור הניסיון שלי – סיכוי גבוה שייפול בין הכיסאות. במבט סטראוטיפי: ילד מחונן עלול להשתעמם ולסבול חברתית; ילד עם קשיים לימודיים במקרה הטוב יקבל שלוש שעות שבועיות עם מורת שילוב (זה כמעט כלום!), במקרה הפחות טוב הוא לא יקבל עזרה מקצועית, לא יבין הרבה בשיעורים ויחווה כישלון ובעקבות זאת יופיעו קשיים רגשיים וכן ישתעמם, אז יתעוררו גם בעיות התנהגות. לדעתי התקווה היא מחנכת טובה, או מחנך טוב. מחנכת כזו מקבלת על עצמה באהבה את הטיפול בכל תלמידיה ולא רק בממוצעים. אך נדיר למדי למצוא מחנכות כאלה במערכת שבה יש 35 תלמידים בכיתה והמון עבודה בירוקרטית הגוזלת זמן, אנרגיה וחשק. כלומר, קשה לצפות שתלמידי הקצה בבית ספר ממלכתי סטנדרטי יגיעו להישגים שהיינו רוצים בהם ושיהיו מאושרים. שאר התלמידים כנראה יסתדרו.
בבית הספר האנתרופוסופי, לפי מה שאני שומעת, לומדים מגוון מקצועות, חלקם רחוקים מאוד ממה שנלמד בחינוך הממלכתי, למשל סריגה ונגינה ברמה גבוהה. זה יכול להתאים לרוב הילדים, כי פונה למגוון אינטליגנציות. כשמגיעים ללימודים העיוניים יותר, שנעשים בד בבד עם מלאכת היד, האומנות וכו', המוטיבציה אולי גבוהה יותר. מצד שני, ילד שרוכש קריאה רק בכיתה ב' ושאינו מוכוון לתוכנית הלימודים הכללית, האם לא ייפגע מכך בהמשך הדרך? האם יצליח בבחינות הבגרות אם לא מילא בחינה מימיו? ואולי הלמידה בהנאה דווקא מעלה את רמת התלמידים בסופו של דבר? מלבד זאת יש הרבה פחות תלמידים על כל מחנך, והמחנך מלמד את אותם התלמידים במשך שש שנים לפעמים, וכך הקשר בין התלמידים למורים הוא חזק ואישי מאוד, ואני מניחה שקל יותר לאתר קשיים רגשיים ולטפל בקשיי התנהגות.
ומה על בית הספר הדו־לשוני? שתי מחנכות בכיתה (יהודייה וערבייה) מעלות את הסיכוי לקשר אישי ולטיפול טוב יותר בקשיים. התלמידים המתקשים או המחוננים יחוו את אותם הקשיים הלימודיים שציינתי קודם, כי תוכנית הלימודים דומה לזו של בית הספר הממלכתי.
2. מה על האידאולוגיה שלנו, על הערכים שלנו, ההורים?
בית הספר הממלכתי הוא המתאים לי ביותר מבחינה זו. פוקדים אותו תלמידים מכל המושבים שסביב, ממעמדות סוציו־אקונומיים שונים וממיני תרבויות ועדות. אני רוצה שהילדים שלי יכירו את המגוון הישראלי ואני תומכת בשוויון בחינוך. אני לא אוהבת את הרעיון שהמעמדות הגבוהים יותר והמשכילים נוטשים את בתי הספר הממלכתיים ומשלמים על בתי ספר פרטיים – תהליך שמגדיל את הפערים בחברה.
בית הספר האנתרופוסופי הוא קטן ומוגבל במקום, יש לו ועדות קבלה נוקשות (לפי השמועות, שאלון הקבלה כולל שאלות כמו "עד איזה גיל הנקת את בנך?") והוא יקר. כל אלה עושים אותו ממיין, כלומר אליטיסטי, גם אם לא התחיל ככזה. ויש לי בעיה עם זה. מלבד זאת יש לחינוך ולדורף אידאולוגיה שאני לא בקיאה בה, אך כוללת התערבות רבה בחיי הבית, עקרונות באשר לסוגי הצעצועים הלגיטימיים, כללים הקשורים בתזונה (את זה אני אוהבת דווקא) ועוד ועוד. לפעמים דומה שחינוך ולדורף והאנתרופוסופיה בכלל היא דת.
בית הספר הדו־לשוני הוא מטבעו הטרוגני מבחינה תרבותית. הוא מוכר על ידי המועצה האזורית ולכן אני חושבת שתנאי הקבלה נוקשים פחות. הלימודים בו אינם כרוכים בתשלום (כלומר זהה מבחינה זו לבית הספר הממלכתי).
יש צד נוסף לנקודה האידאולוגית־ערכית – תוכנית הלימודים עצמה. נראה שבמערכת החינוך נכנסים יותר ויותר תכנים "מיסיונריים", ואני מתכוונת למה שנקרא תופעת ההדתה בבתי הספר. כאן אני מניחה שבית הספר האנתרופוסופי והדו־לשוני ילמדו את החומר בצורה רב־תרבותית וביקורתית יותר מאשר החינוך הממלכתי הכפוף לַפוליטיקה, וזה מתאים יותר להשקפת העולם החילונית שלי.
אשמח להדגים את תופעת ההדתה בדבר ממש קטנטן שסיפרו לי שקרה בבית הספר הממלכתי במושב: בטקס פתיחת השנה עבר כל אחד מתלמידי כיתה א' תחת חופה מקושטת פרחים. חופה, כן! בבית ספר דתי כנראה לא היו עושים זאת, אבל אצלנו החליטו להכניס סממן יהודי-דתי-הלכתי (קִראו לזה איך שתרצו) לטקס שאינו קשור לדת כהוא זה. מטבע הדברים, גם בבית הספר הדו־לשוני נכנסת הרבה פוליטיקה.
3. מבחינת הקהילה שלנו, צורם לי שהיא מתפצלת לשלושה בתי ספר. בעבר בני כל שכבת גיל היו רוקמים ביניהם קשרים מיוחדים ארוכי טווח וכולם הכירו את כולם. עכשיו, ככל שפחות הורים שולחים את ילדיהם לבית הספר הממלכתי, התופעה היפה הזו דועכת. עבור אחדים זהו יתרון, כי הם אינם כבולים לקהילה החונקת, כמו שמספרים שהיה בקיבוצים. בחירה בבית הספר הממלכתי תקטין את היקף הפיצול.
הצגתי בפניכם על קצה המזלג (אבל שוב באריכות, אופס) את הדילמה הקרֵבה שלנו. אשמח לקרוא את התובנות והדעות שלכם בסוגיה הזו.
איך אומרים consistent בעברית? חשבת "עקבי". אבל לא, יש לומר: "עקיב". הפתעה! האקדמיה ללשון קבעה בישיבה מ-1996 כך: "ראוי להעדיף את הצורה עקיב (consistent) על הצורה עקבי". במילון ספיר כתוב ש"עקבי" היא ממש לא תקנית. גם במאגר המונחים הלועזיים של האקדמיה ללשון כתוב ש-consistent הוא עקיב. אני לא יודעת מה הסיבה אבל יכולה לנחש: קודם כול, שתי הצורות אינן מופיעות במקרא, במשנה ובתלמוד, אז אין לנו על מה להתבסס. כנראה גם בעברית של ימי הביניים אין צורות כאלה. שנית, אני מניחה שמעדיפים את המשקל "קטיל" עבור הפועל "עקב", למשל "זנח-זניח", "פעל-פעיל" (אבל יכולתי לחשוב על טיעונים הגיוניים גם בעד "עקבי"...). עקבו אחריי...
משולחן הכתיבה שלי: לאחרונה יצא לאור ספר שערכתי בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה: "המועצות הדתיות : שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה" מאת אריאל פינקלשטיין (אפשר להוריד חינם באתר המכון).
ספר הילדים בעריכתי, "ממצוין לממציאן" מאת אליעזר מנור, יצא בגרסה חדשה בהוצאת סטימצקי.
מאחלת לכולכם שילדיכם יקבלו את החינוך הציבורי הטוב ביותר, שיהיו להם מורים מעולים וחוויה מצוינת בבית הספר!
עירית
Comments