כמה טוב ומה נפלא / בהפסקה הגדולה
- מניפת מילים
- Jun 20, 2018
- 3 min read
עוד מעט קט מסתיימת שנת לימודים, וכפי שאולי ידוע לכן, אני (עדיין) מלמדת, אומנם במשרה מצומצמת. אני מלמדת בקבוצות קטנות, די שקט ורגוע, אבל אחד הדברים שאני חווה בבית הספר הוא תורנויות בהפסקות, ושם הסיפור אחר לגמרי. בתורנות אני נדרשת להתייצב באזור מסוים בבית הספר, להשגיח על התלמידים ולסייע בעת הצורך. אך אתן כבר מכירות אותי – זו הזדמנות פז לצפות בדינמיקה שבין תלמידים, באינטראקציות ובהתנהגויות שלהם.
ייתכן שלא תופתעו לגלות שהדבר הבולט ביותר בהפסקות הוא הרעש. התורנות שלי נמצאת במסדרונות חיצוניים, כלומר הכול בחוץ, ובכל זאת הרעש הוא גדול עד כדי כך שאיני יכולה לדבר אל תלמידים שעומדים לידי אלא רק לצעוק לעברם כדי שישמעו. כל הדיבור בהפסקות נעשה בצעקות. כמו חתונה ישראלית טיפוסית, אבל במקום מוזיקה רועמת – צעקות. התוצאה המתבקשת: צרידות, כאב ראש ועייפות (למורים ולתלמידים).
מאפיין נוסף בהפסקות הוא המגע. תלמידים כל הזמן נוגעים זה בזה, ואני מתכוונת לנגיעות גסות ולא נעימות, לאו דווקא במריבות. כולנו מכירים את התופעה של אלימות פיזית – שני ילדים מתקוטטים עם בעיטות ומכות. זה קורה המון. אבל מה שמפתיע הוא שנגיעות גסות קיימות גם בין חברים וחברות, לא במסגרת מריבה. למשל, תלמידים משחקים "תופסת" או משהו דומה לכך, אז התופס קופץ על האחרים ומפיל אותם או דוחף אותם בכל כוחו כדי להכניסם לכיתה. כצפוי, לא אחת יש מי שנפגע מהמשחקים האלה. ההתנהגויות האלימות האלה ("רק בצחוק") שאני עדה להן מתקבלות בטבעיות בבתי ספר בארץ (בהכללה כמובן), זו פשוט הנורמה. באירופה ובארצות הברית, מניסיוני, התנהגות כזו לא תתקבל.
מתי אני רואה תלמידים רגועים ולא אלימים? כאשר יש להם חלופה. תלמידים המשחקים בבייבלייד (מעין סביבון מכני), בכדור, בקלפים או בג'לי האופנתי המגעיל ששכחתי את שמו – ההפסקות שלהם שלֵוות ונעימות. אני מניחה שגם מִתקנים יעזרו, ולא מתקנים לפעוטות כמו שיש בחלק מבתי הספר. לא גיליתי לכם את אמריקה, נכון?
מורים ומורות יכולים לנצל את התורנות בהפסקות ליצירת קשר עם תלמידים, בין שהם תלמידים שלומדים אצלם ובין שלא, ואז זו ההזדמנות להכירם. הגשת עזרה לתלמיד בודד למצוא חברים למשחק היא מבורכת, כך גם שיחה עם ילד שזקוק לתשומת לב או אפילו רק פנייה אישית בצירוף "מה שלומך?" אני יודעת מהבן שלי שכשמבוגר שאינו בן משפחה מתייחס אליו בגובה העיניים, הוא מבסוט ולא שוכח לו את זה.
באותו הקשר, המקרה שמיד אספר מעיד לדעתי על הפחד של תלמידים ממורים ועל חוסר ההיגיון שבקשר ההדדי הזה: תלמידים מכיתה ד' שיחקו בכדור ספוג, ואני פסעתי בקרבת מקום בתורנות שלי. בעודי מביטה לכיוון אחר, פגע בראשי הכדור והעיף את משקפיי לקרקע. בשנייה הראשונה נבהלנו כולנו, אך התלמידים הרימו את הכדור והמשיכו לשחק. קראתי להם תוך שאני תופסת את הכדור (אחרת היו מתעלמים ממני), והם רק צעקו, "זה לא אני, זה הוא!" והאשימו זה את זה בלי שאמרתי דבר. היסיתי אותם ואמרתי (יותר נכון – צעקתי, ראו לעיל), "לא אכפת לי מי עשה את זה. כולכם שיחקתם יחד וברור לי שלא פגעתם בי בכוונה, אני לא כועסת. אבל הדבר הנכון לעשות הוא להגיד 'סליחה'". התלמידים עמדו המומים כי ציפו לנזיפה ולענישה, ואז נשמו לרווחה והתנצלו.
בית הספר נראה כזירת קרב בהפסקות, דווקא בזמן שהתלמידים אמורים להירגע, לפרוק, לקשקש, ליהנות. אך האלימות והגסות מחלחלות לכל מקום, גם לשם. הלוואי שנשכיל להפחית אותן.
החלופון או "איך אומרים בעברית" - יישומון מבית האקדמיה ללשון העברית
משולחן הכתיבה שלי: בששת החודשים האחרונים אני עובדת באופן שוטף בכתיבת תוכן ב"צוות הדידקטי בע"מ" – כתיבה מרתקת של טקסטים עצובים מאוד.
בחודש מרס התחלתי בעריכת לשון ותוכן לבלוג של טלי יחיה, CreateIt, המלווה ומלמדת בעלות עסקים כיצד להביא לידי ביטוי את האישיות שלהן בעסק על ידי שימוש בתוכן ויזואלי ויצירת נוכחות משמעותית ברשתות חברתיות.
מי מכן שמכירה הורים לילדים שעולים לכיתה א' – כדאי לחזור לרשומה (פוסט) מחודש ספטמבר, "מתחילים את כיתה א' בשלום", הכוללת המלצות מעשיות להכנת הילדים לעולם החדש שהם עומדים להיכנס אליו. מוזמנות להעביר הלאה.
אשמח לקרוא את תגובותיכן!
עירית
Comments