תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

למצולם אין קשר לרשומה

לפני שאגיע לברכות לקראת השנה החדשה, אני רוצה לשתף אתכן בכמה חוויות לא נעימות שחווינו בחופשת הקיץ* הזו, ואם לדייק – בשבוע אחד מרוכז וקצת מטלטל במהלך החופשה.

האירוע הראשון התקיים במוצאי שבת, בעת שרצינו לצאת ברכבנו מחניון. בן זוגי ואני ישבנו מלפנים ושני ילדינו הקטנים ישבו מאחור. באותה שעה רבים תכננו לעזוב את החניון, ולכן נוצר עומס תנועה אדיר בתוך החניון עצמו (מרגע הכניסה לרכב ועד רגע היציאה מהחניון תזמַנּו שעה שלמה). מאחורינו הייתה מכונית שנהגהּ צפר ללא הרף בכל פעם שהייתה התקדמות של כמה סנטימטרים בתנועה. כאשר הוא ראה שאיננו מתקדמים את מרחק שני הסנטימטרים האפשריים לפי רצונו, הוא יצא מהרכב לעברנו. ודאי שלא זכינו ליחס עדין: הוא בא בהליכה בריונית בעודו צועק עלינו ומקלל. חברו הצטרף אליו, וכך גם בחור שלישי מהחבורה שלהם, שטיפס על מכוניתנו, ירד ודפק על השמשות בעוז, עשה תנועות מגונות בידיו ולבסוף ירק על השמשה האחורית.

"אימא, הוא ירק על החלון", אמר בני בן החמש שצפה בכל זה במבט משתומם.

כמה ימים לאחר מכן נסענו לטייל בצפון. עמדנו בפקק תנועה אין־סופי בכביש הראשי. מדי פעם בפעם ראינו מכוניות נוסעות על השוליים ועוקפת אותנו מימין, התופעה המעצבנת המוכרת. המשכנו מעט בנסיעה והתקרבנו אל מכונית שעמדה בשול הכביש, אולי מישהו הלך להטיל את מימיו. זה כמובן הפריע למכוניות שנסעו בשוליים. אחת מהן, שחורה דמוית ג'יפ, רצתה לחזור לנתיב כדי לעקוף את המכונית שנעצרה, ולשם כך התכוונה להידחף לפנינו. לא התחשק לנו לעזור לה בעבירת התנועה, אז התקדמנו ולא עצרנו לכבודה. נהג המכונית השחורה פתח את החלון במבט נזעם, פגע לנו במכוון במראה הצידית וצעק, "בני זו***, תמותו!"

"הוא רק קצת עצבני מהפקק, אל תדאגו", אמרתי לילדים אחרי שבלעתי את הרוק.

עוד אירוע בעל אופי דומה במלל ובדציבלים התרחש ממש באותו השבוע כשטיילתי עם הילדים, אבל אמרתי כבר די בענייני אלימות, אז נסתפק בכך. תוכלו לכתוב בתגובות מה דעתכם, איך מתמודדים עם זה, האם תמיד היה כך בתרבות שלנו והאם זה אחרת בתרבויות אחרות, איך מְתַווכים את כל זה לילדים, ואולי בכלל תאשימו אותי שהציפיות שלי מבני אדם הן גבוהות מדי.

* "החופש הגדול" אינו ביטוי מדויק, משום שבדרך כלל אנו מתכוונים ל"חופשה" ולא ל"חופש" אמיתי. כשאדם יוצא מכותלי בית הסוהר אפשר לומר שהוא יצא לחופש הגדול, כלומר הוא השתחרר. מצד שני, כמה יפה שיש ביטוי ייחודי לחופשה של תלמידי בית הספר, "החופש הגדול", וגם הם בעצם יוצאים ממין עבדות לחירות (וחבל שזו ההרגשה).

להבדיל, בטיול שלנו בנחל תבור חווינו עצב מסוג אחר. טיילנו שם (באזור כפר קיש וקיבוץ גזית) לפני חמש שנים וזכרנו אותו במלוא תפארתו – מים זורמים, בריכות קטנות ובריכה אחת עמוקה ורחבת ידיים. הפעם לאורך המסלול האדמה הייתה סדוקה מיובש. שמחנו לראות בריכה אחת רדודה עם קרקורי צפרדעים, ציוצי ציפורים וצבי נחלים משתכשכים, וציפינו לבריכה הגדולה. כשהגענו אליה, גילינו שהיא חֲרֵבָה, אין בה כל טיפת מים. בן זוגי התקרב ומצא ערמה של ארבעה צבי נחלים צפופים מעל הנקודה העמוקה ביותר של הבריכה. לגודל הצער, הם כבר לא היו בין החיים. טיפת המים האחרונה יבשה. ובכל זאת הוא גם מצא צב אחד חי, וכל כך חמוד. הוא הרימוֹ, ובגאווה גדולה לקחנו אותו חזרה כמה מאות מטרים לבריכה היחידה שטרם התייבשה. כשהנחנו את הצב על פני המים, הוא הוציא את ראשו, חייך (באמת חייך, זה היה כל כך ברור!) והחל לשחות אל חבריו החדשים.

לא הייתי אופטימית מאוד עד עכשיו, אז כדי לפצות אני רוצה לאחל לכל הקוראות והקוראים ולבני משפחותיכם שנה של עשיית טוב לזולת ולחברה,