אני מאשים: התקשורת ואחריות הפרט

לאחרונה התרחשו כמה תאונות דרכים קשות עם תוצאות טרגיות יוצאות דופן. שמתי לב שבימים שאחרי התאונות התקשורת ניסתה להלהיט את הדברים והאשימה את תוואי הדרך, את הכבישים המסוכנים, את המשרד הזה או את החברה ההיא. אני טוענת שהשיח הזה הוא המסוכן, משום שהוא מסיר את האחריות מהנהגים ומטיל אותה על הרשויות. כך אירע בתאונה האיומה שנהרגו בה שמונת בני משפחה אחת, שקרתה על כביש שנסלל לא מזמן, ומרואיינים שמכירים את הכביש אמרו שרמתו טובה מאוד. אף על פי כן שדרניות התוכניות (לפחות אלה שאני שמעתי, שעל פי רוב אני מעריכה אותן) התעקשו להאשים את הכביש, והן המשיכו בכך גם לאחר שהועלה חשד שהנהג הפוגע התעסק בטלפון הנייד שלו. כך גם עשתה התקשורת בתאונה האיומה שנהרגו בה הורים ותינוקת כמה ימים לפני כן – אף על פי שהתברר שהיא קרתה בגלל תקר בגלגל האוטובוס הפוגע, הכתבים האשימו את הכביש. אני לא טוענת שתנאי הדרך מושלמים ואני גם לא מנסה להכריע מי אשם בתאונות האלה, אבל אם נמשיך באופן אוטומטי להאשים את הכול מלבד את עצמנו, בני האנוש, לא נצליח להתקדם לשום מקום, ובטח שלא נמנע תאונות דרכים. גם באסון השיטפון בנחל צפית שנהרגו בו תשע נערות ונער לפני כחצי שנה חיפשו את האשמים למעלה, למשל במשרד החינוך ובגוף שאחראי על המכינות הקדם צבאיות. אני בהחלט לא סניגורית של אף אחד מהגופים הללו, אבל האשמה בסופו של דבר היא על אנשים בודדים שהתעקשו להוציא את הטיול לפועל אף על פי שקיבלו התרעות מכל הכיוונים. מה יקרה בסוף ובוודאי כבר קורה? אף על פי שצעירי המכינות הם בגירים, הם יטיילו פחות, יכירו רק את המסלולים הקלים בארצנו שהם יכולים להכיר גם בלי המכינה ולא יחוו אתגרים שכל כך בונים את הזהות ואת החוסן האישי. הסוגיה הזה מזכירה לי שגם בתי המשפט אינם חפים מהתופעה של הטלת אחריות על הרשויות במקום על האזרח, והדבר גורם בסופו של דבר נזק לכולנו. אסביר זאת באמצעות מקרה ששמעתי עליו (מתנצלת אם איני מדייקת בפרטים): בטיול שנתי בלילה ילדה נעקצה על ידי עקרב. היא עברה את זה בשלום, נפצעה קל בלבד, אך הוריה תבעו את משרד החינוך, את החברה להגנת הטבע ועוד מישהו, אולי את חברת הטיולים, על עוגמת הנפש. לא תאמינו – הם זכו ואף קיבלו פיצויים. האם אחת הרשויות האלה הביאה את העקרב? האם יכולה הייתה למנוע את הימצאותו בשטח? ודאי שלא. גם בבתים במושב שלי מסתובבים עקרבים, זה בלתי נשלט. ולמה זה גרם? משרד החינוך ושאר מוסדות ותנועות חוששים לצאת לטיולים, חוששים להוציא לפועל פעילויות מיוחדות, וילדינו מקבלים פחות, חוֹוים פחות, נהנים פחות. אומנם בתי המשפט עושים זאת ככל הנראה כדי לעזור לאזרח המסכן שלמשל נפל לתוך באר בחיק הטבע או טבע במעיין, אותו אזרח שייאלץ לסבול מבעיות רפואיות כל חייו או שבני משפחתו ייאלצו לפרנס את עצמם בלעדיו, והרי עבור הרשויות פיצוי של מיליון ש"ח הוא טיפה בים. זה נחמד, אבל הטלת האשמה על קרן קיימת לישראל, למשל, מביאה לידי כך שהיא חוסמת מעיינות ובארות בסורגים, רק כי אדם שאינו יודע לשחות טבל פעם במים בחוסר אחריות ומשפחתו הגישה תביעה. ובל נשכח מאין הרשויות משלמות את הפיצויים לאותם אנשים חסרי אחריות (או פשוט אנשים שעשו טעות, שגם זה קורה) – מהכיס של כולנו. מה דעתכן, אולי אם בתי המשפט היו מטילים יותר אחריות על הפרט, הפרט היה נזהר יותר ושומר על הכללים? הערה אחרונה בעניין זה: אולי עמדתי נשמעת קשוחה, במיוחד בנושאים רגישים כאלה, וברור לגמרי שיש מקרים שהרשויות אחראיות על הנזק. ברור. אני לא טוענת שהן פטורות מכל אחריות ויהי־מה. אבל בואו נבחן גם את עצמנו, את האזרח הפשוט.