כותבות ועורכות לשון מתלבטות איך להתנסח בכתיבה על אנשים עם צרכים מיוחדים. מדי פעם נשמעים קולות של רוגז מהזהירות הנדרשת בלשוננו בימים אלה. למה לא להגיד "מפגר", "מוגבלת", "אוטיסטים", "לקוית למידה" ואפילו "נכים"? יש אנשים עם צרכים מיוחדים שלא משנה להם איך יכנו אותם, כלומר הם לא נעלבים, אז למה בכלל צריך לטרוח?
עלבון הוא לא הסיבה היחידה לזהירות הנדרשת, הוא רק חלק מהעניין. ראשית, להגדיר אדם דווקא על פי קשייו ולא על פי כל תכונה אחרת שלו – זה דבר שיכול להעליב, או לכל הפחות לעוות את האמת (כי לאותו אדם יש אומנם צליעה, אבל הוא גם צייר מוכשר, מרכיב משקפיים ויש לו שיער ארוך). שנית, מילים הקשורות למומים נהיו למרבה הצער מילות גנאי, וכשאומרים על מישהו "מפגר" – אין הכוונה שהוא מאחר או לוקה בתסמונת דאון, למשל, אלא שהוא טיפש. אכן אדם עם לקות או קושי עלול להיעלב מכינוי שכזה. אם כך מסקנה ראשונה: בואו לא נשתמש במילים כאלה כקללות או ככינויים שליליים ("יו, איזו מפגרת את", "מה, אתה לא רואה? יא עיוור!").
גם המילה "מוגבל" כבר פחות ופחות מקובלת בשיח הזה. "מוגבלות" יוצרת תמונה של אדם שמגבילים אותו – גם החברה שלא מנגישה לו אין־ספור שירותים וגם עצם הקשיים הגופניים או המנטליים שלו. אבל לאמיתו של דבר כל אחד מאיתנו מוגבל על ידי יכולותיו ועל ידי החברה, ולא היינו רוצים שיכנו אותנו "מוגבלים", נכון? לא זו בלבד אלא שבדרך כלל אדם עם צרכים מיוחדים עובר הרבה יותר אתגרים בחייו מאשר אנשים אחרים – אז איך נעז לקרוא לו "מוגבל"?
הסיבה החשובה ביותר, לדעתי, להקפיד על הניסוח בשיח על אנשים עם צרכים מיוחדים היא ששפה מחוללת מציאות. השפה משפיעה על תפיסת המציאות שלנו ושל מי שמאזין לנו או קורא את מה שכתבנו. שפה היא לא רק מילים חלולות, ובבחירת המילים יש מסר. אם כולם יכנו אדם עם צרכים מיוחדים קודם כול אדם ורק אחר כך יוסיפו, אם צריך, את התכונות שלו, תחדור תודעה שזהו בראש ובראשונה אדם, תודעה של כבוד לזולת, תודעה שהוא כמונו, תודעה שהוא אינו קורבן מסכן. לפיכך המסקנה השנייה: בהקשרים המתאימים לא צריך להסתיר את המצב ולהתעלם מקשייו של אדם, אלא אפשר לכנות אותו אדם ולאחר מכן להוסיף את התכונות שלו: "ילדה עם לקויות למידה" במקום רק "לקוית למידה", "נער עם אוטיזם" במקום רק "אוטיסט".
לסיכום, שימת לב לניסוח בהקשר של אנשים עם צרכים מיוחדים מעניקה יחס נעים יותר לאנשים אלה, אבל יתרה מזו – היא יוצרת מציאות יפה יותר ובני אדם טובים יותר.
לקריאה נוספת בנושא זה, אני ממליצה על מאמרה של ד"ר גבריאלה עילם: "איך לדבר ולכתוב על אנשים עם מוגבלות?".
מה עמדתכן בנושא? שתפו בתובנות שלכן ובניסיונכן.
משולחן הכתיבה שלי
לאחרונה אני מוצפת בעבודה, לשמחתי. תמרנתי בין עריכת ספר נהדר (אספר עליו אחרי שיצא לאור), עריכת עבודות אקדמיות ומאמרים בנושאים מגוונים, עריכת ספר עיון מעניין וכתיבת תוכן לאתר, ובחופש הגדול נוספו מעל לכל אלה הילדים שבחופשה. אם לא די בכך, להפתעתי הוזמנתי להיות שותפה בניהול קבוצת הפייסבוק של עורכות הלשון של ישראל ("רווח כפול") עם שתי המנהלות הוותיקות. אפשר לומר שזה "חדר המורים" של העורכות והעורכים – שם אנחנו שואלות, מייעצות, מתלוננות ומפרגנות. בהחלט כבוד בזירה הווירטואלית.
מרשומותיי בפייסבוק
לרגל סוף החופש הגדול ותחילת שנת הלימודים:
"התחלות הן תמיד גם סוף
של תקופה עוברת
שאיתך נשארת..."
מקור הברכה "חג שמח" וברכות אחרות – התשובות כאן: האקדמיה ללשון העברית.
שיר יפהפה ונוגה לתקופה זו של השנה: "שיר תשרי":
"השמיים משתנים
לעיני החקלאים..." מילים: רחל שפירא, לחן: דני עמיהוד.
הביצוע המומלץ והמוכר של חוה אלברשטיין: כאן.
מוזמנות כתמיד להגיב כאן למטה או בדוא"ל.
שנה טובה ומתוקה!
שלכן,
עירית