היום בתי סיפרה שילד בגן חנק ושרט אותה. אחרי שהקשבתי ונתתי לה לפרוק, שאלתי שאלות הבהרה. הרהרתי רגע ואמרתי לה שבמצבים כאלה מותר להגן על עצמנו ולהרחיק את הילד, אפילו בדחיפה. היא ענתה: "אבל הוא ייפול!"
סיפרתי זאת לאימא אחרת, והיא שיקפה לי את ההקבלה למצב שמדברים עליו הרבה של קיפאון של אדם מותקף. למשל, מדברים הרבה על נאנסות שאינן נאבקות באנס, ולא מבינים את תופעת הקיפאון שאינה בשליטתן של המותקפות (או המותקפים), ולכן נוטים להאשים אותן במקום להפנות את כל זרקורי האשמה לתוקפים.
איך זה קשור לענייננו? אני קוראת לכולם ולכולן להיזהר בתגובה לילדות ולילדים שהותקפו, גם אם מדובר באירוע כביכול קטן בחצר הגן. אני חושבת שכדאי להסביר לילדים שמותר להם להגן על עצמם (בשונה מ"הוא הרביץ לך? אז תחזיר לו!" כלומר נקמה), אבל לא לשאול אותם במצב כזה "למה לא דחפת אותו? למה לא הגנת על עצמך? למה לא הרחקת אותו?" – כי זה יוצר בילד המותקף (בקורבן) רגשות אשם ומוריד לו את הביטחון העצמי. הוא חושב שהוא לא היה בסדר כי לא פעל נכון, במקום שזרקורי האשמה יופנו לתוקף או לתוקפת.
ערבבתי כאן בין המילה "ילד" ל"ילדה", לפחות השתדלתי, אבל ככל הנראה יש הבדל בין יחס החברה אל ילד שמרביץ (אם בתור הגנה עצמית ואם בתור התקפה) ובין היחס שלנו אל ילדה שמרביצה. נראה לי שהחברה – הורים, צוות חינוכי וכל השאר – מגיבה לילד מרביץ בהרבה יותר סלחנות מלילדה שמרביצה, ואולי זה מקדם את חששן של בנות (כמו בתי) לפגוע גופנית באחרים גם על חשבון ביטחונן האישי. כדאי לתת על כך את הדעת, מצד אחד כדי להפחית אלימות של בנים ומצד שני כדי לתת לגיטימציה לבנות להגן על עצמן בעת הצורך.
אנא שתפו אותנו בתובנות שלכן בנושא. אם תרצו לקרוא עוד על הנושא הזה, שימו לב לרשומה שפרסמתי בדצמבר 2018 – "המושך בצמה".
משולחן הכתיבה שלי
פעמים רבות בני ובנות שיחי אומרים לי במהלך השיחה: "אוי, אופס, אמרתי לא נכון, סליחה!" כלומר, הם נבוכים משגיאות לשון בנוכחותי. לפעמים הם פשוט מדברים בהיסוס לפני מילים מסוימות כי חוששים לטעות. אז אני רוצה להבהיר: חשוב יותר לדבר בשטף ובזרימה, בטבעיות. כולם מדברים "שגוי", כמעט שאי־אפשר אחרת. גם אלה בינינו שהעברית היא מקצועם שוגים, לפעמים במתכוון (כדי שלא יישמעו מנותקים בהקשר הספציפי) ולפעמים בלי משים. בדיבור צריך לנקוט שפת דיבור, וזה כולל סלנג ושאר ירקות. בבקשה דברו איתי בחופשיות – אני מקשיבה לכן בלי שיפוטיות, בלי "לחפש אתכן" ובלי להעיר.
מרשומותיי בפייסבוק
בעצם במקור היה "מרחשוון" במילה אחת. מעשה שהיה כך היה: "מרחשוון" היא צירוף של שתי מילים בבבלית: וַרְחֻ שַׁמְנֻ = היֶרח השמיני. למה שמיני? כי החודש הזה הוא שמיני כשמונים את החודשים מניסן, כפי שעשו אז. בשפה הבבלית התחלפו לעיתים ההגהים ו' ו־מ', וכך קרה במקרה הזה: ורח > מרח, שמנ > שוונ. כך נוצר "מרחשוון" . (תודה לעלי איתן, לשוננו לעם ט, א (תשי"ח), עמ' 6–7)
וי"ו החיבור: מתי משתמשים ב-וְ ומתי ב-וּ?
וְ - רוב המצבים. למשל: טוב וְיָפה; אני וְהוּא; כבר זמן לאכול וְלִשכב לישון וּ - לפני מילה שמתחילה בשווא ( ְ). למשל: לטפח וּלְגדל; כלי עבודה וּכְלי מטבח
- לפני האותיות ב', ו', מ', פ' (וכדי לזכור בקלות: בּוּמָף). למשל: וּמָה התשובה?בנים וּבנות; וּפִתאום למקפידים: יש גם וָ , וַ, וִ , אבל אמרנו שלא נגזים כאן, ולכן אתם מוזמנים לקרוא באתר האקדמיה ללשון העברית.
אשמח לקרוא את תגובותיכן כאן (זה לא עובד מושלם, אבל עובד) או בדוא"ל.
שלכן,
עירית