אני לא מומחית בהוראת היסטוריה. כמורה ביסודי בחינוך המיוחד היסטוריה לא הייתה אחד מנושאי הלימוד הרשמיים. לפעמים לימדתי היסטוריה בעקיפין ולפעמים בית הספר שלימדתי בו הכניס היסטוריה במסגרת הנושא השנתי הייחודי של אותה שנה. לא כולם מאמינים שזה יכול להיות מעניין, אבל זה בהחלט יכול להיות.
מה בכלל הערך בלימוד ההיסטוריה ובידיעתה? אולי אפשר לוותר על זה? לימודי ההיסטוריה יכולים להעשיר, לאפשר הבנה טובה יותר של העולם, לאפשר ניתוח תהליכים שהוא ערך קוגניטיבי בפני עצמו אך גם משכלל את יכולת ההעמקה והניבוי, לפתח ביקורתיות ולבסס עמדה אישית.
קשה לי להאמין שבחטיבת הביניים לא אהבתי ללמוד היסטוריה, אבל כך היה. אני לא זוכרת את השיעורים, אבל זוכרת במיאוס את ספר הלימוד הישן והמהוה, עם אותיות קטנות ובלי תמונות. זוכרת במעומעם דיבור על יוון העתיקה, רומא ואירופה בימי הביניים.
לעומת זאת כשגרתי בארצות הברית בכיתה ט' (שם זו השנה הראשונה של התיכון), החלו הדברים להשתנות. קשה לומר ששיטת הלימוד שם קוסמת לי: מדי יום נדרשנו לקרוא בבית פרק, למוחרת היה שיעור פרונטלי לא מעמיק במיוחד שבמהלכו רוב התלמידים לא הקשיבו, ומדי כמה שבועות, כשסיימנו נושא, נבחנּו. השיעור התקיים מדי יום במשך כל השנה. כביכול קשה להסביר מדוע בשנה הזו התאהבתי בהיסטוריה. אז מה קרה שם?
ספר לימוד פשוט ונפלא שאורכו 850 עמודים, עם גופן מזמין, שפה ברורה וחלוקה נוחה לפרקים עם שאלות בתום כל פרק. בתוכו משובצים אין־ספור צילומים. ראוי שאתן לו קרדיט: World History: Perspectives on the Past, יצא לאור בשנת 1988.
במשך שנה עברנו על רוב ההיסטוריה העולמית, החל בפרהיסטוריה וכלה במלחמת העולם הראשונה. הופתעתי שלא לומדים רק על אירופה כפי שנהוג בישראל אלא עוסקים בכל היבשות לאורך התקופות: מסופוטמיה, מזרח ומערב אפריקה, הממלכות העתיקות הגדולות של דרום אמריקה, סין, דרום מזרח אסיה ועוד ועוד. אפילו רוסיה. זה היה מרתק וחדשני עבורי. אני חושבת שהרעיון היה שבשנת התיכון הראשונה עוברים על "כל ההיסטוריה" בצורה פחות מעמיקה, ובשנים הבאות מעמיקים בנושאים מסוימים.
המורה שלי, מר ג'ייקובס, בן שישים לכל הפחות, היה בעל חוש הומור והעריך ופיתח את מי שרצה ללמוד. אני לא חושבת שהוא ידע להתמודד עם הרוב המנומנם בכיתה, אבל הוא יצר איתי קשר אישי, וכשהציע לי לעבור לקבוצת המתקדמים שלומדת עם מורה אחר, סירבתי כי רציתי להישאר בכיתתו. כשחזרתי ארצה, התכתבתי איתו במשך תקופה ארוכה, והוא אפילו שלח לי בדואר את ספר הלימוד המושאל שנאסר עליו לתת לי בתום אותה שנת לימודים
בשורה התחתונה: מה שלמדתי בהיסטוריה בשנה הזו בארצות הברית לא עזב אותי. אולי לא למדתי לעומק על תהליכים גאו־פוליטיים מורכבים, אבל אני זוכרת לפרטי פרטים את החומר, וזה העשיר אותי מאוד וכנראה היה בדיוק מה שנזקקתי לו כנקודת זינוק באותו שלב בחיי לקראת לימודי היסטוריה מעמיקים יותר.
חזרנו ארצה ועברתי לתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. רמת הלימודים הייתה גבוהה פי כמה ממה שחוויתי עד אז, גם בלימודי ההיסטוריה. ספר הלימוד השתפר מזה שהיה בחטיבה מבחינת הזיקה שלו לנוער, והמורה, שלי פריד, שהיה גם מחנך הכיתה, היה מסור ונאמן לתלמידים ולהוראת ההיסטוריה (האירופוצנטרית והיהודוצנטרית, כמובן). אני חושבת שתהליך הלמידה המשמעותי ביותר שלי בהיסטוריה באותן שלוש שנות תיכון נבע מהעבודות שהוטל עלינו לכתוב מדי מחצית. נדרשנו לבחור שאלת מחקר במסגרת הנושא שלמדנו ולהשיב עליה באמצעות מאמרים וספרים, ובאופן עצמאי. נדרשנו אפילו לכתוב רשימת מקורות (ביבליוגרפיה). אני חושבת שביוזמתי התעקשתי לצייר ציור רלוונטי על דף השער. מה שלמדתי מהעבודות האלה נחרת בזיכרוני – ידע היסטורי, תהליכים, מורכבויות, אבל גם איך עושים מחקר היסטורי (בזעיר אנפין) ואיך כותבים עבודה אקדמית.
שיא הלמידה בתיכון היה הלמידה לקראת בחינת הבגרות. נשמע תמוה? בבית ספרי הייתה בגרות פנימית בהיסטוריה, כלומר בחינת בגרות שצוות מורי ההיסטוריה כותב, והתלמידים נדרשים ללמוד את החומר בכוחות עצמם: קוראים אין־ספור מאמרים אקדמיים ולבסוף נבחנים. הנושא שלנו היה "גנדי ובן־גוריון, הודו וישראל", והוא כלל, למשל, השוואה בין התהליכים לקראת עצמאות בשתי המדינות ועסק בקולוניאליזם ובאופי המנהיגות של כל אחד מהאישים. היה מעניין מאוד ופוקח עיניים למרות העבודה הקשה.
שני דברים קרו לאחרונה שעוררו את מחשבותיי בנוגע ללימודי ההיסטוריה.
השבוע בתי בת הארבע ביקשה שאראה לה ספרון אומנות קטן מתוך סדרת ספרונים שיש לנו. בחרתי את הספרון של ציורים מימי הביניים. בציורים מופיעים אבירים, ארמון, כנסייה, עובדי אדמה, בני אצולה. ניצלתי את ההזדמנות הזו כדי לספר לבתי ולבני על ימי הביניים באירופה ונעזרתי בציורים לשם כך: הטכנולוגיה החקלאית הפחות מפותחת, ההיררכיה החברתית, נצרות, וגם הסגנון האומנותי השטוח לפני שהבינו את כללי הפרספקטיבה.
לפני כמה שבועות ערכתי מאמר המתאר תוכנית לימודים ניסויית בהיסטוריה שנקראת "היסטוריה אחר"ת". התוכנית פעלה חמש שנים בארבעה בתי ספר על־יסודיים. לא אתאר כאן את כל עקרונותיה, אך באופן כללי היא דגלה בלמידה בין־תחומית, כולל שילוב של אומנויות, חקר ועוד, ובמתן אוטונומיה למורה. המורים שבנו את התוכנית היו מסורים לה, אוהבי היסטוריה ומלאי רצון לשפר את לימודי ההיסטוריה.
ההצעה שלי
אני חושבת שמתכון אחד להצלחה בלימודי ההיסטוריה הוא מורה שמלמד בלהט, מתוך אהבה למקצוע ולעבודת החינוך. התלמידים יידבקו ממנו, מההשקעה שלו, מההתלהבות. הלימוד יהפוך לחוויה. גם קשר אישי בין המורה לתלמידיו יכול להועיל, כמו תמיד.
לימוד בשיטת חקר, בדומה לעבודות שתיארתי ולבחינת הבגרות הפנימית, יכול אף הוא לסחוף את התלמידים למערבולת ההיסטוריה.
רעיון נוסף שיכול לסייע הוא לימוד בעקבות חשיפה לחומר אומנותי. דמיינו שיעור שמתחיל בהצגת ציורים מתקופת הרנסנס, פסלים ומבנים מרומא העתיקה, טקסט ספרותי, צילומים ממלחמת העולם הראשונה, מנגינה מתקופת הברוק או שיר עברי ישן. חשיפה כזו יכולה לשמש כ"טִיזֶר" (ובעברית – גַּרְיָן) שיעורר את התלמידים להקשבה ולהשתתפות אך יכולה גם להיות הבסיס לשיעור כולו.
הרעיונות האלו נכונים, בעצם, לכל מקצועות הלימוד. אפשר להתאים אותם לכל גיל ולכל רמה קוגניטיבית, ואפשר להשתמש בהם גם בכיתות הטרוגניות מאוד. אני חושבת שיש דלות בדרכי ההוראה של מערכת החינוך כיום, וכואב לי על התלמידים שנאלצים לשבת שעות בכל יום מול הוראה פרונטלית ולהשלים משימות בחוברות לימוד בלי כמעט אפשרות בחירה (בואו נדמיין את עצמנו במצב כזה עכשיו: היינו מקבלים זאת בשמחה?). אולי גיוון כמו זה יוכל לשפר את המצב.
מה דעתך?
משולחן הכתיבה שלי
לפני שבועיים יצא לאור ספר בעריכתי: כַּוְכַּבּ: נשים בדואיות פורצות דרך, מאת סמדר בן אשר, בהוצאת מכון מופ"ת. מרגש ביותר!
הספר מעניין מאוד ומציף סוגיות חשובות אך עלומות שנמצאות ממש כאן לידנו ואיתנו. הוא כולל סיפורים אישיים אמיתיים אך בל ייאמנו של נשים בדואיות ומנתח אותם ומביא את נקודת המבט הייחודית של המחברת.
אפשר לרכוש באתר של מכון מופ"ת כספר מודפס או בפורמט מקוון.
מרשומותיי בפייסבוק
חודש זה נקרא על שם האל הרומאי יָנוּס, אל השערים, ההתחלות והסיומים. יש לו שתי פנים – אחת מביטה אל העבר והשנייה אל העתיד. בתחילה היה החודש הראשון של השנה הרומית מארס והיו רק עשרה חודשים, אבל במאה השביעית לפני הספירה החליט המלך הרומאי נומה פומפיליוס להוסיף את ינואר ופברואר.
(תודה לוויקיפדיה)
רבים מאיתנו כותבים "אודות" בכל מיני הזדמנויות במשמעות של "על". למשל: "הם סיפרו אודות המקרה". צר לי לבשר שזה אינו שימוש תקני בעברית. המילה "אודות" פירושה דברים, עניינים, מעשים, ואילו אנו משתמשים בה כאילו משמעותה "על" (הם סיפרו על המקרה).מה עושים?
כותבים רק "על".
כותבים "על אודות".
נסו את זה בבית!
עוד על אודות "אודות" באתר האקדמיה ללשון.
מקווה שנהניתם. אשמח לקרוא את תגובותיכם כאן (זה לא עובד מושלם, אבל עובד) או בדוא"ל.
שלכם,
עירית